תנ"ך על הפרק
בראשית ז
7
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
תיבת נח והמבול
מאמרים על הפרק
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
(סנהדרין ק"ח ב') לחיות זרע. למעוטי זקן וסריס בשאין יולדין. ואע"פ דבסוף פרשה הקודמת כבר ממעטינן מלשון להחיות אתך שלא יביא טריפה, וקיימא לן דטריפה אינה יולדת, וא"כ אנו יודעין שלא יביא זו שאינה יולדת, ולמה לי עוד המעוט לחיות זרע, אך י"ל דאי מאתך הוה אמינא דמעוט טריפה אינו משום דאינה יולדת אלא משום דאינה חיה י"ב חודש [שיעור זמן המבול] ואפשר שתמות בתבה, והלשון אתך משמע שתהי' אתו בצות' חדא והיינו זה שחי ומתקיים, אבל זקן וסרים כיון שחיים הם יקח אתו ואע"פ שאין יולדים, קמ"ל לחיות זרע, ומכיון דאינם בכלל לחיות זרע הרי הם כטריפה ולא יקח אותם. וע"ע בתוס' בסוגיא. .
(ע"ז ו' א') הבהמה הטהורה. ומי הוו טמאים וטהורים בההיא שעתא, א"ר אבהו אמר קרא (פ' ט"ז) והבאים, מאותן שבאו מאליהן גוידע דאלה שבאו שבעה שבעה הם מין טהור ושבאו שנים שנים הם מין טמא. .
(זבחים קט"ז א') אשר איננה טהורה. א"ר יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה דולא כתב ומן הבהמה הטמאה אף שהוא לשון קצר, אלא שהוסיף ח' אותיות [יתרון אותיות אשר איננה טהורה על אותיות הטמאה]. ואע"פ דמצינו כמה פעמים בתורה הלשון טמא, צ"ל שבא פעם אחת ללמדך שצריך לחזור אחר לשון נקי. וע"ע לפנינו בפ' תצא בפסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. –
ויש מן המפרשים שהעירו למה לא הביא ריב"ל לראי' זו את הפסוק המוקדם (ב') אשר לא טהורה היא ובו ג"כ ח' אותיות יתירות, וכתבו בזה כמה תירוצים, אבל לפלא מאד שלא העירו שבמ"ר פרשה זו (פ' ל"ב) מביא באמת ריב"ל לענין זה את הפ' הקודם, וא"כ מה שהובא כאן פ' זה לא. דוקא הוא. ועי' מנחת שי מה שכתב בזה לענין המסורה. .
(פסחים ג' א') ויהי לשבעת הימים. מה טיבם של שבעת הימים, אמר רב, אלו ימי אבלות של מתושלח ללמדך שהספדן של צדיקים מעכב את הפורעניות לבא הנראה דהספדן לאו דוקא, דהא בני דורו רשעים היו ובודאי לא הספידוהו, אלא ר"ל זמן הספדן, דהיינו ז' ימי אבילות, וכמ"ש במו"ק כ"ז ב' שבעה להספד, וכ"מ בתוספתא סוטה פ"י צדיק בא לעולם מגין מפורעניות, ולא רק בחייהם מגינים אלא גם במיתתם, ומביא דרשא זו, הרי דהזמן עצמו מגין, וכ"מ במדרשים דיום הפור של המן חל ליום ז' אדר, יום פטירת משה, והמתין עד אשר יעברו ז' ימי אבילות, מפני שאותו הזמן מגין מפורעניות, וע"ע בדרשות הבאות דרשות שונות לשיעור שבעת הימים האלה. .
(סנהדרין ק"ח ב') ויהי לשבעת הימים. מה טיבם של שבעת הימים, מלמד ששינה הקב"ה עליהם סדרי בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח וומפרש לשבעת הימים – שנוי סדר שבעת ימי בראשית, ומכאן ראי' לפירוש הקרבן עדה במ"ש בירושלמי פסחים פ"א ה"א לא שמשו המזלות בימי המבול, דאין הכונה לא שמשו כלל אלא לא שמשו כסדרן, וכן משמע כאן שבעת המבול שינה הקב"ה סדרי בראשית, וכ"מ מרש"י לקמן בפרשה בפסוק ויום ולילה לא ישבתו – לא יפסקו מלהתנהג כסדרן, משמע שעד אז התנהגו רק שלא כסדרן. .
(שם שם) ויהי לשבעת הימים. מה טיבם של שבעת הימים, שהטעימן [הקב"ה]מעין העולם הבא כדי שידעו מה טובה שמנעו מהם זבתוספתא סוטה פ"י בא ענין זה יותר מבואר שנתן להם הקב"ה שבעת ימים מאכל ומשתה וישבו ואכלו ושתו כדי שידעו מה אבדו, ע"כ, ולא נתבאר ענין הטבה זו מה היא, ואפשר לומר ע"פ מ"ד בתענית כ"ו א' דאנשי משמר שבמקדש לא היו מתענין באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג לצער ותענית, ופרשו המפרשים, כי הצער הבא לאחר תענוג הוא מרובה על צער הבא בזמן ומצב ממוצע ולכן הנחילם הקב"ה לדור המבול קודם המבול ברב תענוג ואכילה ושתיה מרובה כדי שיהי' מרובה צערם באבידתם במבול. –
ובמקום אחר בארנו ע"פ סברא זו הטעם והענין דקיי"ל כל האוכל ושותה בתשיעי [בערב יוהכ"פ] כאלו מתענה תשיעי ועשירי (יומא פ"א ב'), דלכאורה זכות זה לפלא הוא, במה גדול ונחשב דבר זה שאוכל ושותה להעלות עליו כמו שהוא מתענה באותו יום, אך לפי המבואר דתענית הבא לאחר רבוי אכילה ושתיה הוי ענוי התענית מרובה, א"כ הוי רבוי האכילה ושתיה בערב יוהכ"פ כעין הכנה לענוי יתירא בעשירי ולכן מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה גם בתשיעי, ודו"ק.
ומה שקבע הקב"ה זמן שבעת ימים לזה, צ"ל דקמי שמיא גליא שספוק שמחת האדם מגיע עד קצה בשבעת ימים, ומכיון שרצה הקב"ה להשביע את דור המבול בתענוגים עד קצה האחרון, כמבואר בזה, לכן קבע מספר הימים האלה, ולפי"ז י"ל דהיינו טעם מספר שבעת ימי המשתה בשמחת חתנים, דכיון דמצוה לשמח חתן וכלה בכל מה דאפשר, לכן תקנו מספר שבעת ימים כדי למלא ספוק השמחה, ואף זה הוא הטעם משבעת ימי החג שמצוה לשמוח בהם שמחה יתרה, וכן יש להסמיך על פי זה טעם ומספר שבעת ימי אבלות ע"פ הכתוב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל, ובשופטים י"ד ותבך עליו שבעת הימים אשר היה להם המשתה, מבואר דזה לעומת זה. נקבעו, ולכן כמו שלא ישבע האדם די ספוק שמחתו בפחות משבעת ימים כמבואר, כך לא יפיג אבלותו בפחות משבעת ימים, ודו"ק, ואין להאריך עוד. –
ויש להעיר במ"ש בב"ב י"ז א' שלשה הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, אברהם יצחק ויעקב, והרי הכא בדרשא שלפנינו מבואר שגם לאנשי דור המבול הטעימן הקב"ה מעין עוה"ב, וצ"ל דאע"פ שהלשונות שוין אבל הענינים אין שוין, דלאבות הטעימן הקב"ה כזה כדי שידעו מה יזכו, וא"כ ממילא היתה הנאתם בעוה"ז מעין תענוג עוה"ב, משא"כ לאנשי דור המבול אין הכונה שהראן הקב"ה רמז לעונג עוה"ב שהרי בודאי לפי מעשיהם הרעים לא האמינו בזה וגם לא נחלו כלל עוה"ב כמבואר בגמרא, והכונה שהטעימן כל כך תענוגים עד מדרגת תענוגי עוה"ב, וזה תצייר הדרשא אך לנו מערך ושיעור התענוגים שהעניקן, אבל הם לא ידעו כלל מערך ושיעור זה, רק פשוט שנהנו הרבה מעוה"ז, כדי שבשעת אבידתם יתגעגעו על תענוגי החיים, ודו"ק. .
(שם שם) ויהי לשבעת הימים. מה טיבם של שבעת הימים, ששמר הקב"ה על עולמו שבעת ימים, ומכאן לאבלות שבעת ימים חענין השימור ר"ל שנתאבל כביכול על חורבן העולם שבעת ימים, ושימור הוא מלשון המתנה, והיינו שהמתין במבול שבעת ימים. ומפרש עוד בירושלמי, וכי מתאבלין קודם שימות המת, אלא בו"ד שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחלה, ע"כ, והלמוד מכאן לשבעת ימי אבלות הוא אסמכתא בעלמא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבלות מדרבנן. וכפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' ויחי בפסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים. –
וע' במו"ק כ"ז ב', אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי, אלא שבעה להספד, מכאן ואילך אומר הקב"ה אין אתם מרחמים יותר ממני, ופירש"י שמעשה ידי הוא והרגתיו בפשעו, עכ"ל והנה לפי"ז אין מבואר פעם מספר השבעת ימים, וגם בכלל אין פי' זה מרווח, אבל לדעתי אפשר לפרש ע"פ הדרשא שלפנינו שהכונה אין אתם מרחמים יותר ממני, שגם אנכי כביכול לא התאבלתי על חרבן העולם יותר משבעת ימים, כמבואר. .
(ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה) בחדש השני. תניא, רבי אליעזר אומר, אותו היום י"ז במרחשון היה, ומאי בחודש השני – שני לדין טכי לא יתכן לפרש חודש השני לחשבון השנה, יען דלחדשים מניסן מנינן כנודע, והוי חודש חשון החודש השמיני, ולכן פירש שני לדין, ופירש"י שנגזרה עליהם גזירה בתשרי שלפניו, עכ"ל, ולולא פירושו אפשר לפרש שני לחודש הדין – היינו תשרי. (ר"ה י"א ב') וארבת השמים. כאן ארובות, ולהלן הוא אומר (תהלים ע"ח) מצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, ללמדך שמדה טובה מרובה ממדת פורעניות יוע"ע בסוגיא מענין זה ובתוס' סוטה י"א א' ולפנינו בפ' יתרו בפסוק ועושה חסד לאלפים. .
(יומא ע"ו א') בעצם היום. למה בעצם היום, לפי שהיו [בני] דורו אומרים, אין אנו מניחין אותו לכנס לתיבה ואנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים את התיבה, אמר הקב"ה, הרי אני מכניסו לתיבה בעצם היום, וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה יאעיין מש"כ לקמן בס"פ לך בפסוק בעצם היום הזה נמול אברהם. .
(ספרי פ' האזינו) כל צפור וגו'. כל צפור כל כנף – צפור – טהור, כנף – טמא יבנסמך על המבואר בכ"מ דסתם שם צפור כולל רק מין טהורים כפי שיתבאר אי"ה לפנינו בפ' תצא בפסוק כי יקרא קן צפור, וא"כ מכיון דבתבה הוו גם טהורים וגם טמאים, ואחרי דצפור הכתוב כאן כולל טהורים ע"כ דבשם כנף כלול טמאים, וע"ע לפנינו בפ' ראה בפסוק כל צפור טהורה תאכלו. (חולין קל"ט ב') כל כנף. דרש רבי אלעזר, כל כנף – פרט למורטים שאסורים לבני נח לקרבן יגר"ל שנמרטו הנוצות ואין הכנף שלם ולא נקרא כל כנף. .
(ירושלמי מגילה פ"א הי"א) והבאים. עיין לעיל בפסוק א' וח' חמש עשרה אמה. מאי חמש עשרה אמה, אילימא ט"ו יאמה בעמק ט"ו אמה בהר, וכי מיא שורי שורי קיימא, ועוד תיבה היכי סגיא ידר"ל חדא לא יתכן שיהי' מדת גובה המים שוה בהר ובעמק, ועוד, האיך עלתה התבה לראשי ההרים, אחרי שבכל מקום היתה שוה מדת המים. , אלא דאשוו מיא בהדי טורי והדר ט"ו אמה מלמעלה גברו המים טור"ל ע"י גשמים גברו ט"ו אמה ומן התהום יצאו תחלה למלאות הבקעות והשפלות עד שהשוו לראשי ההרים. .
(יומא ע"ו א') רוח חיים באפיו. מלמד שעיקר חיותא באפיה הוא טזכלומר, עיקר הבחינה לדעת את הנראה כמת אם הוא מת מוחלט או כי עדיין יש בו רוח חיים הוא שרואין אם יש רוח בחוטמו עדיין יש בו רוח חיות, ואם לאו הרי הוא מת ודאי, והבחינות אחרות אין לסמוך עליהן. ונראה בטעם הדבר, משום דהנשמה יוצאת מן האדם בדרך שבאה, וכיון שתחלת ביאתה היא דרך האף כמש"כ ויפח באפיו נשמת חיים לכן סופה לצאת ג"כ דרך האף, ויתכן לומר דמזה הטעם נוהגין לומר להעוטש אסותא [ע' ברכות נ"ג א' וברש"י] והוא ע"פ מ"ד בילקוט פ' לך רמז ע"ז דעד יעקב שלא היתה חולשה קודם מיתה היו מתים פתאום ע"י עטישה, שהי' אדם עוטש ונשמתו יוצאת מאפו, וזה ג"כ מפני שהאף הוא המעבר שבין החיות והמיתה, ולכן בשעה שהאדם עוטש הוא עלול לסכנה ואומרים לו אסותא. ורש"י בברכות שם כתב וז"ל, לאדם שעוטש רגילים לומר אסותא, עכ"ל, משמע דרק אחרים רגילין לומר כן להעוטש ולא העוטש עצמו, וגם מבואר מדבריו דאינו רק מנהג, אבל בילקוט שם איתא חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה, מבואר שיש חיוב להעוטש עצמו לומר לשון הודאה, ויש שנוהגיו לומר לישועתך קויתי ה', ולפי המבואר הוא מנהג חיובי. ואפשר לומר דלהעוטש עצמו הוא חיוב ולאחרים הוא רק מנהג מטעם דרך ארץ, ואין להאריך עוד.
ונ"מ. בזה דעיקר חיותא באפי' הוא – נוגע לכמה ענינים, כי זה שיש רוח חיים באפיו מחללין עליו את השבת כמו על חי, ולכן מבואר בסוגיא שלפנינו שאם נפלה מפולת על האדם בודקין עד חוטמו אם יש בו רוח חיים מפקחין עליו את הגל ואם לאו אין מפקחין. ובסוטה מ"ה ב' מבואר. שכשמוצאין חלל בין שתי עיירות וצריך להביא עגלה ערופה ומודדין ממקום החלל אל העיר הקרובה צריך למדוד מאפיו כיון דעיקר חיותא באפיו הוא, וע"ע בברכות מ"ו ב'. .
(שם פ"ה א') מכל אשר בחרבה. אמר רב חסדא, לא נגזרה גזירה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים יזטעם הדבר י"ל פשוט משום דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ולא אלה אשר במים. אמנם בעיקר הדבר שנבדלו הדגים בענין זה משאר הבע"ח י"ל עפ"י מש"כ תוס' בב"ק נ"ה א' בשם הירושלמי וכ"ה במ"ר דדגים אינן נרבעין ונזקקין לשאינן מינן, ולכן מכיון שלא שחתו דרכן ממילא לא הוו בגזירת המבול.
ורד"ק כתב דהא דלא מתו דגים שבים הוא פשוט מפני שעיקר חיותם במים, ואין נראה כלל, דאם הי' רצון ה' שיאבדו גם הם היו מתים גם הם, והלא במצרים מתו גם הדגים, וגם הלשון לא נגזרה גזירה מורה שבהשגחה חיו, ויותר מזה מוכח מפורש שלא נשארו בחיים ע"פ טבעם שהרי כמבואר בריש פרשה הסמוכה היו מי המבול רותחים, ומטבע הדגים שאין חיים במים רותחין, והרי מפורש שבהשגחה חיו ומטעם שכתבנו.
ואף גם זאת קשה לדבריו, למה פירש רב חסדא רק דגים ולא גם חיות ועופות הים, אחרי דגם הם עיקר חיותם במים, אבל לדברינו מבואר היטב, כי התוס' בב"ק שם כתבו בשם הירושלמי דחיות ועופות הים נזקקין לשאינן מינם, א"כ שחתו גם הם דרכן, וממילא מתו גם הם כשאר הברואים ורק על דגים לא נגזרה גזירה, ודו"ק. .
(זבחים קי"ג ב') וימח. א"ר אמי, כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל מבשר אבותיו יחממתי המבול, וס"ל כמ"ד בזבחים קי"ג ב' דבא"י לא ירד מבול, ומה שתפס בבל יותר מאדמת כל העולם שנטבע במבול צ"ל ע"פ מ"ש בזבחים שם דלכן נקראת בבל בשם שנער על שם שכל מתי מבול ננערו שם, והבאור הוא מפני שהיא עמוקה מאד ולכן נקראת גם בשם מצולה כמש"כ בישעי' מ"ד האומר לצולה חרבי, עיי"ש במפרשים, וא"כ עפרה של בבל באמת שקועה ממתי המבול יותר מכל העולם. וכלל ענין אכילת עפר כפי דמשמע בגמ' איירי באוכל לרפואה. ויש אומרים כאלו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב וימח את כל היקום יטפירש"י, אמרו בגמרא דודאי אתמחויי אתמחו ולא נעשו עפר והאוכל עפר אינו כאוכל שקץ מצד הדין אלא מגזירת חכמים לפי שהעפר מוליד חולי גזרו בה משום אוכל שקצים ורמשים, עכ"ל, וע' באות הקודם. .
(שבת קי"ג ב') וימח וימחו. ת"ר, דור המבול אין לו חלק לעוה"ב, שנאמר וימח את כל היקום וימחו כן הארץ, וימח אח כל היקום – בעוה"ז, וימחו מן הארץ – בעוה"ב כפשוט דמדייק כפול לשון וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וגו' וימחו מן הארץ דהיינו הך, ויש להוסיף עוד דדריש ע"ד אסמכתא וימחו מן הארץ שהוא תאר לעולם הבא על דרך הכתוב בתהלים אתהלך לפני ה' בארצות החיים, וכן דרשו (סנהדרין צ' א') כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. .
(סנהדרין ק"ח א') מאדם עד בהמה. מעיקרא אדם והדר בהמה, מלמד שהאדם קודם לפורעניות כאלא נתבאר כאן טעם הדבר, אבל ענין זה בא במכילתא פ' בא (י"ב י"ב) והכיתי כל בכור מאדם ועד בהמה מעיקרא אדם ואח"כ בהמה, מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו התחילה הפורענות, יעו"ש, וכיוצא בזה מצינו בפרעה דכתיב ובכה ובעמך וגו' יעלו הצפרדעים, וכ"כ בפרשת עיר הנדחת הכה תכה מאדם ועד בהמה:
אך צ"ע דהא לעיל כתיב (פ כ"א) ויגוע כל בשר וגו' ובבהמה ובחיה וגו' וכל האדם, הרי דכתיב אדם לבסוף, ומאי אולמא פסוק זה מההוא, וי"ל ע"פ מ"ש בב"ק ב' ב' אדם דאית לי' מזלא, ופירש"י שיש לו דעת לשמור את עצמו והוי הזיקו קשה מהיזק שאר בעל חי, ולפי"ז הפסוק ויגוע דאיירי בשעת הטביעה בודאי נטבעו הבהמות וחיות קודם האדם מפני שאין בהם דעת להשתדל ולהזדרז בהצלה כמו האדם, משא"כ הפסוק דהכא איירי בפעולה מצד הקב"ה כתיב אדם מקודם, כדמפרש מפני שאדם קודם לפורעניות, ודו"ק. .
(ברכות ס"א א') מאדם עד בהמה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אבר הקב"ה, כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל האדם, עכשיו שאדם חוטא בהמה וחיה למה לי כבלכאורה צ"ע בהשאלה בהמה מה חטאה, הא מבואר בסוגיא כאן דגם הבהמות והחיות השחיתו דרכן שנזקקו מין לשאינו מינו. ונראה לפרש ע"פ דיוק לשון הגמרא בענין זה, כי השחית כל בשר, א"ר יוחנן, מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל, והלשוו שהרביעו מורה מפורש שהאנשים גרמו והכריחו אותם לזה וכגון ע"י כניסה לדיר וכדומה [ע' ב"מ צ"א א'], אבל לא שהבהמות וחיות מרצון עצמם נזדקקו לזה, ולפי"ז ניחא הקושיא בהמה מה חטאה, כי אע"פ שנזדקקו לשאינן מינן אבל לא מרצונם החפשי, כי אם בתחבולות האדם, ודו"ק. .
(סנהדרין ק"ח א') וישאר אך נח. ע' מש"כ לקמן בפ' לך בפ' ויבא הפליט (י"ד י"ג).